מיני המקורית היתה מותג של דגם אחד, שכאשר הוצג בסוף שנות ה-50 היה מהפכני ומתקדם. ככל שחלפו השנים התבררה השפעתו העמוקה על כל תעשיית הרכב, והוא הפך במהרה לאייקון מיתולוגי.

בעשורים האחרונים מנסה בעלת הבית ב.מ.וו לרכוב על גלי ההצלחה, ולהגדיל את משפחת הדגמים – כדי להגדיל את המכירות והרווחים. חלק מהנסיונות כשלו ונעלמו די מהר (מישהו זוכר את פייסמן או קלאבמן?), אך רכב הפנאי קאנטרימן איתנו עד היום. בדורות הקודמים הוא הצליח לשלב בין האופי והעיצוב המיוחדים של המותג, לבין שימושיות ומרווח משופרים ביחס לקופר הקטנה. בקרב לקוחות המותג שהתבגרו והקימו משפחה – הוא זכה לביקוש והצלחה.

הדור השלישי בשושלת צריך להתמודד עם השוק המשתנה. כדי לצמצם עלויות הוא חולק פלטפורמה עם דגמי ב.מ.וו, ובגרסה שהגיעה אלינו למבחן מציע הנעה חשמלית – כמו אינספור דגמים אחרים. האם הוא עדיין מצליח לשמור על הקסם?

עיצוב

אין מה לומר, זאת אחת מנקודות החוזק של הקאנטרימן. החזית מאוד מזוהה עם מיני, למרות שהפנסים כבר לא עגולים – ורומזים על התבגרות וקשיחות מסוימת שאין בקופר. במבט מהפרופיל הרכב נראה פחות כמו רכב פנאי, למרות מסילות הגג ומגן הגחון המדומה, ויותר כמו האצ'בק מוארכת, כמעט סטיישן.

מאחור, הפנסים עם דגל בריטניה והתפיחות סביבם מזכירים לנו מעט את קלאבמן הנשכחת, וסמל מיני במידות מקסי דואג שכולם ידעו במי מדובר. התוצאה הסופית יפה ומיוחדת, וגם מראות הצד העגלגלות מוסיפות, והתלונה היחידה שלנו היא שרכב המבחן הגיע בצבע כהה וסולידי.

סביבת הנהג מיוחדת לא פחות. החלק הבולט ביותר הוא כמובן המסך העגול במרכז הדשבורד, בהשראת לוח המחוונים של מיני המקורית, אך זה הרבה מעבר. החל מהריפוד הנאה שמשלב חום בהיר במושבים ואריג כחול ג'ינס בדלתות ובדשבורד, ועד רצועות הבד שמחליפות פלסטיק פשוט – בחלקו התחתון של ההגה, בתא האחסון בקונסולה ועוד.

תא הנוסעים

הכניסה למושב הנהג נוחה, והמרווח טוב לכל הכיוונים – גם בזכות הקונסולה הפתוחה שמפנה מקום לברך ימין. תנוחת הנהיגה מעט מוזרה, כלפי חוץ היא מרגישה גבוהה – עם ראות טובה (למעט אולי מראות הצד) ומכסה מנוע שמבהיר לנהג איפה הרכב מתחיל ונגמר. עם זאת, ביחס לתוך הרכב המושב מרגיש מעט נמוך, ויחד עם בסיס קצת קצר התמיכה לירכיים לא מספקת.

איכות החומרים בסיסית יחסית, ואיפה שאין את האריג הנאה יש פלסטיק שחור, פשוט ונוקשה. לעומת זאת, איכות ההרכבה לא פחות ממעולה. תאי האחסון בדלתות יוצרים אשליה אופטית – הם נראים קטנים וצרים, אך בפועל מתגלים כגדולים ושימושיים – וגם בקבוק 1.5 ליטר נכנס בהם בקלות. תא הכפפות גדול גם הוא, אך חבל שאינו כולל קירור או תאורה, בקונסולה המרכזית יש שטחי אחסון רבים – שרובם פתוחים חוץ מ"קופסא" קטנה מאחורי מחזיקי הכוסות.

ואחרי שהתייחסנו לכל ענייני השימושיות, נחזור רגע לעיצוב המיוחד. המסך העגול במרכז דובר עברית כמעט מושלמת, ומשמש גם את לוח המחוונים וגם את מערכת המולטימדיה. חלקו העליון מציג את המהירות, מצב הסוללה וטווח הנסיעה, בחלקו התחתון יש את השליטה על בקרת האקלים ושורת קיצורי דרך, ובמרכז תצוגה משתנה. מסך הבית נוח לשימוש, עם ווידג'טים רבים שמציגים את מערכות הבטיחות, צריכת האנרגיה, מערכת הניווט המקורית, מקור השמע ועוד. כל התצוגה מאוד אינטראקטיבית ו"חיה", אנחנו אהבנו את זה מאוד, אבל נבין את מי שטוען שזה מצועצע.

מתחת למסך יש שורה של לחצנים פיזיים, שגם היא מעוצבת בהשראת המיני המקורית. בורר ההילוכים שם, מתג שצריך לסובב כדי להדליק ולכבות את הרכב, חוגה לעוצמת השמע ולחצן למצבי הנהיגה. סליחה, במיני מכנים זאת כ"מצבי חוויה", עם שמות מקוריים שמשפיעים על הגרפיקה במסך, על תאורת האווירה – ובין היתר גם על תגובת מכלולי ההנעה.

הבעיה בהנדסת האנוש מתחילה כאשר רוצים לרדת לפרטים. התפריט הראשי מבולגן מאוד, ותמצאו בו למשל את הגדרות הטעינה, שיקוף הטלפון וגם כיבוי כרית האוויר במושב הנוסע – זה לצד זה. בתוך תתי התפריטים, חלק מהפונטים קטנים, לחלק מהאפשרויות קשה להגיע – אך לשבחו נגיד שחלק גם מופיע כמו שצריך. החיבור האלחוטי לאנדרואיד אוטו לא עבד לנו, ונכון שהאשמה שייכת לטלפון שלי אך חבל ששקעי ה-USB-C משמשים רק לטעינה ולא להעברת נתונים. ואם כבר מדברים עליהם, המיקום שלהם מתחת למשענת היד ולא צמוד לתא האחסון לנייד לא חכם. חלק מהגדרות הרכב השתנו מבלי שנגענו, וכאשר תאורת האווירה הנאה כבתה באמצע הלילה – תא הנוסעים נהיה חשוך מדי והדגיש את חסרונו של לוח מחוונים או לכל הפחות תצוגה עילית. פתחי המיזוג הצרים קשים לכיוון, אך מקררים ביעילות גם בימים חמים, ותלונה אחרונה ומעט קטנונית – מוזר שסימון הכיבוי/הפעלה בתוך חוגת השמע מסתובב יחד איתה.

לצד ציון של חמישה כוכבים במבחן הריסוק, הקאנטרימן מציע גם מערכות בטיחות רבות. הן פועלות באופן חלק ומרשים, אך גורמות לצפצופים רבים שקשה לכבות – אם כי זה אפשרי והרעש לא מציק מדי. בנוסף, לשמירת הנתיב נדרשות כמה שניות יותר מהרגיל כדי לזהות את הסימון אחרי מעבר נתיב.

הכניסה לשורה השניה מאתגרת, יוצרת תחושה של השתחלות פנימה – בגלל דלת לא גדולה שנפתחת בזווית לא רחבה. המרווח לראש ולברכיים גבולי, ולנוסע שלישי יהיה צפוף – למרות שהרצפה כמעט שטוחה ובגלל מבנה המושב. כנראה מהנדסי מיני תכננו את הרכב למשפחות צעירות, וכאן אמורים להיות בעיקר ילדים. הם יהנו משקעי טעינה, תאים גדולים בדלתות וכיסים קטנים בגב המושבים הקדמיים, תאורה, וגם פתחי מיזוג – אבל בלי שליטה נפרדת ובאופן מוזר גם בלי אפשרות לכיוון – וזה לא לעניין.

תא המטען מציע דלת חשמלית שלא עולה מספיק – גבוהים צריכים להיזהר על הראש. נפח האחסון נאה (460 ליטר), הגישה אליו נוחה בזכות פתח רחב וסף טעינה סביר, והמבנה קובייתי אבל לא גבוה. בצדדים יש תאים לחפצים קטנים, מתחת לרצפה יש מקום לערכת ניפוח, כבל טעינה ועוד כמה דברים, ויש תאורה, שקע טעינה, ווים לתליה – אבל לא נקודות עיגון או תא מטען קדמי.

מנוע וביצועים

בארץ הקאנטרימן נמכר עם מנוע טורבו בנזין 1.5 ליטר ו-170 כ"ס, או בגרסה חשמלית שאותה קיבלנו למבחן. הנתונים הרשמיים לא מסעירים, עם הנעה קדמית בעלת 204 כ"ס ו-25.5 קג"מ, תאוצה שאורכת 8.6 שניות ומהירות מרבית של 170 קמ"ש.

התחושה בחיים האמיתיים זהה – הכוח מספק כל צורך, אבל צורת ההגשה נטולת דרמות. היציאה מהמקום מיידית כמו בכל רכב חשמלי, תאוצות ביניים ועקיפות מתבצעות בקלילות גם בעליות, אך במהירות גבוהה לחיצה הגונה על הדוושה מרגישה כי לרכב חסר אוויר. ההבדל בין מצבי הנהיגה (כחלק ממצבי החוויה, ירוק במקום חיסכון, ליבה במקום רגיל, וקארטינג במקום ספורט) מורגש. המצב החסכוני מספיק ברוב הזמן, אך במקרה שרוצים להתחמק מתרחישים בכביש הוא מרגיש אנמי. מצב הספורט הופך את הרכב לתזזיתי, כל עוד לא הגעתם למהירות גבוהה ששם מורגש המחסור בכוח, וכולל גם צליל (חזק מדי) שאמור לדמות מנוע בנזין. בהאצה הוא נשמע כמו חללית, בשמירה על מהירות קבועה בדקתי שוב ושוב שאין מעלי מטוס ריסוס, ורק בהרפיית הדוושה יש צליל משעשע שמחקה פיצוצים מהאגזוז.

את האנרגיה הדרושה מקבל המנוע החשמלי מסוללה בנפח 64.7 קוט"ש. הטווח המובטח הוא 447 ק"מ, ובסיכום ימי המבחן הגענו לצריכת אנרגיה של 18.9 קוט"ש. כלומר, טווח הנסיעה עומד על כ-340-350 קילומטרים. כאן נציין כי המבחן היה תובעני מהרגיל, וכנראה בנהיגה יותר רגועה ועירונית ניתן להגיע לרף ה-400 ק"מ.

לבלימה הרגנרטיבית יש שלושה מצבים, עם מעבר לא נוח דרך המסך, והחזק שבהם מגיע עד לעצירה מלאה. קל למנן עם הדוושה את עוצמת ההאצה/בלימה, אך הבלימה חלשה ממה שפגשנו ברכבים אחרים – ולכן אם תרצו לעצור בלי ללחוץ על דוושת הבלם תידרשו לעזוב את הדוושה מוקדם יותר. טעינת הרכב מתאפשרת בקצב של 11 או 130 קו"ט בהתאם לסוג העמדה. גם אם לא מדובר בנתונים מרשימים במיוחד, השמירה עליהם לאורך זמן כן מרשימה ומקצרת את זמני ההמתנה. כדי להיטען מ-18 ל-80 אחוזים המתנו 25 דקות.

נוחות והתנהגות

מיני קאנטרימן נוח כמעט בכל מצב. בתוך העיר הוא אמנם טיפה נוקשה ומקפץ על שברים קטנים, אך שברים גדולים ופסי האטה מטופלים הרבה יותר טוב. מחוץ לעיר הנוקשות הנ"ל מסייעת, וגורמת לריסון טוב גם במהירות גבוהה, גם במעבר על כביש גלי, גם בשילוב של השניים. בידוד רעשי הכביש (והמנוע) טובים, ורק רעשי הרוח נשמעים יותר מהרצוי – אך לא מדובר בעניין שמערכת השמע האיכותית תתקשה להתמודד איתו.

מיני, וגם בעלת הבית ב.מ.וו, ידועות ביכולת דינמית מרשימה והנאה מנהיגה – והציפיות שלנו בכניסה לכביש המפותל היו גבוהות. מעבר למצב קארטינג, כיבוי של שמירת הנתיב, והכיף מתחיל. ועוד איזה כיף! להגה משקל נהדר ותגובה מיידית, רכינת המרכב כמעט שלא קיימת, והרכב מרגיש קטן ממידותיו ושומר על קו הפניה גם תחת פרובוקציות. דוושת הבלמים קצת פוגמת בחוויה עם נשיכה לא מספיק חזקה ותגובה לא ברורה, ולכן טוב שיש בלימה רגנרטיבית יעילה. אם ממש תגזימו, הצמיגים יזכירו ביללות את הייעוד הירוק-חסכוני שלהם, וחימום הסוללה יגביל את תפוקת המנוע לזמן קצר.

סיכום

מיני קאנטרימן אמנם לא מושלם – איכות החומרים בסיסית, המרווח בשורה השניה מתאים לילדים והנדסת האנוש דורשת שיוף קל. אבל מה זה מול רשימת היתרונות? האבזור, הביצועים והטווח שמספיקים לחלוטין ביומיום, נוחות הנסיעה, ומעל הכל מה שעושה את מיני – ההנאה מנהיגה, העיצוב המיוחד והאופי המקסים.

כן, קאנטרימן דור 3 ממשיך את קודמיו ששילבו בין האופי של מיני לשימושיות. ובעידן הנוכחי, שבו מכוניות הופכות לדומות יותר ויותר, מאבדות את החן והייחוד – שמחנו לפגוש רכב כזה. אם תג המחיר לא מרתיע אתכם ואתם מחפשים רכב פנאי חדש – גם אתם תשמחו לפגוש רכב כזה.